<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ה' שער ז'</h1>
<h2>דף מג.</h2>
ובת הניזונית מנכסי אביה לאחר מותו, מעשה ידיה ומציאתה לעצמה ולא (לאחרים) [לאחים] כ"כ ר"ם פי"ט. ובפרק נערה שנתפתתה היא בעיא בת הנזונית מן האחין מעשה ידיה של מי, ופשטוה שהן שלה. ורב כהנא אייתי לה מקרא [ויקרא כ"ה] והתנחלתם אותם לבניכם וגו' אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. וכן הלכתא כ"כ רי"ף.
<h2>דף מג:</h2>
וארוסה, מחלוקת בין הגדולים, אי אית לה כתובה או לא. כי דעת הגאונים ז"ל שאע"פ שקדשה אין לה כתובה כל זמן שלא נכנסה לחופה אא"כ כתב לה בהדיא. וכ"כ ר"ם פ"י דאישות המארס את האשה וכתב לה כתובה וכו' אבל אם אירס ולא כתב לה ומת או גרשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפילו העיקר, שלא תקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא. ומביאין הגאונים ראיה לדבריהם מדאיבעיא לן פרק הכותב [פ"ט ע"ב] ובפ"ק דמציעא [י"ז ע"ב], מנלן דארוסה אית לה כתובה. ואתי למיפשטה ממתניתין דפרק אע"פ ומדתני ר' חייא ולא קמו. וכיון דלא איפשיטא לית הלכתא [כותיה]. ועוד ראיה מדאמרינן בשלהי פרק נערה שנתפתתה [נ"ד ע"א], בת ארוסה יש לה מזונות או לא. כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות. או דילמא כיון דלא תקנו לה כתובה עד שעת נישואין לית לה. והתוספות חולקין ואומרין דאית לה. וראייתם מההיא דפרק האומר בקידושין [ס"ה ע"א], היא אומרת קידשתני והוא אומר לא קדשתיך, היא אסורה בקרוביו. ואיתמר עלה, רב אמר כופין ומבקשין. ואמרינן תרתי, כלומר בתמיה. ופרקינן ה"ק מבקשין ליתן גט, ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן. הנה כי כח בקידושין בלבד היא, ואמרינן דיהיב לה כתובה. ולא תימא דההיא בדכתב, דא"כ היאך יכול להכחיש ולומר לא קדשתיך. וההיא ראייה דגאונים ז"ל אומרין דהוה ניחא למיפשטיה ממשנה או מברייתא, ולא אשכח. ומיהו מיפשיט פשיטא ליה דארוסה אית לה כתובה. וההיא דבת ארוסה פירש רש"י ז"ל כיון דאית לה כתובה, כגון שכתב לה מן האירוסין. [אי נמי רבנן תקון נמי לארוסה] או דילמא כיון דלא תקון למכתב עד שעת נישואין תנאי כתובה לא (ואזיל) [חייל] מקמי הכי. וכן דעת הרשב"א ז"ל כדברי התוספות מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא [כתובות פ"ט ע"ב]. אלמא דמפשט פשיטא להו דאית לה. ועוד דאמרינן התם פרק נערה שנתפתתה [נ"ג ע"א], ההוא גברא דשכיבא ארוסתו אמרי ליה זיל וקבור לה או הב לה כתובתה. והתם לא כתב לה, דאם [כתב לה] הול"ל אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו וכתב לה כתובה. והרבה האריך ז"ל בענין, עד ש[ה]עלה דארוסה אית לה כתובה. ולמה שכתב ר"ם דהיכא שכתב לארוסה ומת דגביא מבני חרי, דעת הראב"ד ז"ל דאף מן הלקוחות. וכן תופס עיקר רבינו ז"ל.
<h2>דף מו:</h2>
ומעשה ידיה ומציאתה של בעל. והוא אוכל פירות נכסי מלוג בחייה. ואם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה. ומיהו המלאכות שהיא חייבת לעשות, כגון אופה ומבשלת, אינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה. וכ"כ ה"ר אפרים וכ"כ הראב"ד ז"ל. והבעל שאמר איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו. (ו)[ד]לתקנתה תקנו מעשה ידיה למזונותיה. ואלו הדברים שהוא זוכה בהן והיא זוכה בהן, אע"פ שלא נכתבו, דתנאי ב"ד הוא כמו שכתב ר"ם פי"ב.
<h2>דף מז:</h2>
ומן התורה חייב אדם לאשתו בשארה כסותה ועונתה. שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, ועונתה, לבא עליה כדרך כל הארץ.
<h2>דף מח.</h2>
וגרסינן בפרק נערה שנתפתתה, אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו, ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה ולפי כבודו, דעולה עמו ואינה יורדת עמו, ואפילו לאחר מיתה. ודוקא ב"ד יורדין וקוברין אותה. אבל עמד אחר וקבר אותה הניח מעותיו על קרן הצבי. וכענין שאמרו בשלהי פרק דייני גזרות [ק"ז ע"ב], אם עמד אחד ופרנס את אשתו. ומיהו אם עמד אביה וקבר חייב לשלם לו, דלא עלה על דעת שתהא מושלכת לפניו עד שיטול רשות מב"ד. וכן מצא רבינו הרשב"א בירושלמי [ה"ו], לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין. ומיהו ר"ם כתב בפרק י"ד דאישות דבין הוא בין אחר מוציאין ממנו בדין. ורבינו הרשב"א ז"ל תמה, דבירושלמי היא מחלוקת. ועוד דאמרינן הכא ב"ד יורדין, דמשמע דוקא ב"ד. ירושלמי [שם], מקום שנהגו שלא להספיד אין מספידין.
<h2>דף מט:</h2>
גרסינן בפרק נערה שנתפתתה, באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו הקטנים שהם למעלה משש. ואמרינן כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר להו ניחא לך דליתזנו בנ(ת)יך מצדקה, כלומר שמכלימין אותו, אבל אין כופין אותו. ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד כייפינן ליה בע"כ, כלומר מדין הצדקה. מיהו לא נחתי (ליה) לנכסיה. והיכא דליתיה נמי דלא אפשר למיכפייה, לא זנינן להו [לבניה מנכסיה, כי היכי דלא עבדינן] צדקה מנכסיו. וכדתניא [לעיל מ"ח ע"א] מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר. מאי דבר אחר, רב יוסף אמר זו צדקה. וכ"כ רב האיי גאון ז"ל בתשובה דאפילו נדר שעברו עליו שלש רגלים, מיקם הוא דקאי עליה בבל תאחר, אבל לבית דין לכופו ולעשות לו כלום לא. והא דאמרינן אכפייה לרבי נתן, היינו בדברים. וה"מ קטנים אבל קטני קטנים זן ומפרנס בע"כ אע"ג דלא אמיד, כדגרסינן פרק אע"פ [ס"ה ע"ב], אע"פ שאמרו אין אדם זן ומפרנס קטנים, אבל זן אותם קטני קטנים. ועד כמה עד בן שש. וכמו שכתב הרי"ף פרק נערה שנתפתתה, וכתבו ר"ם פי"ב דאישות. ושם פרק נערה שנתפתתה, הכותב כל נכסיו לבניו, הוא ואשתו נזונין מהן. וכתב רי"ף ולית הלכתא כותיה. וכתב ר"ם פי"ב, ומוכרין ב"ד למזון בניו ובנותיו שהם בני שש שנים או פחות, אבל יותר על שש אין זנין אותם מנכסיו אע"פ שהוא עשיר (כל זמן) שלא בפניו. וכן מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין בניו ובנותיו הקטנים שהם בני שש או פחות ומפרנסין אותן.
<h2>דף נ:</h2>
גרסינן בפרק מציאת האשה [ס"ח ע"א], לפרנסתה שמין באב. פירוש לענין הנדוניא כמה יתנו ליתומה מנכסי האב, שמין באביה. והכי קי"ל כשמואל דקאי כר' יהודה. וכדאמרינן דרשי' משמך הלכה כרבי יהודה, וקאמר כל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי. ובין השיא אב בת אחרת, דגלי אדעתיה, בין לא השיא, לעולם שמים באב בדעתו. ומה ששמין, בין להוסיף על העישור של נכסים, בין לפחות. ושלא כדברי ר"ח ז"ל דפי' דשמין לאב לפחות מן העישור, אבל להוסיף [לא]. ואינו. דסתמא קאמר שמואל. ועוד ראיה מדאמרינן פרק נערה שנתפתתה [נ' ע"ב], רב זן מחטי דעלייה, ואמרינן פרנסה הואי ומעלייה דאב, וכדשמואל דאמר לפרנסה שמין באב. אלמא לעילויא אמרה שמואל. ויש [עוד] כמה ראיות. וכן דעת רש"י ז"ל. והילכך היכא דאמידניה אזלינן בתר אומדנא, ואפילו להוסיף על העישור. אבל היכא דלא אמדי ליה יהבינן ל(י)ה עישור לעולם. כדאמרינן דר' אמר בת הניזונית מן האחין נוטלת עישור. ואין שמין לעולם את הנכסים לומר כמה אדם נותן לבתו מנכסים כאלו. אלא או באומדנותא דאב או עישור נכסיה כרבי. וכדפסק רבא כרבי היכא דלא אמדיניה. והיכא דאמדיניה יהבי ליה בין מקרקעי בין מטלטלי. ולא אמרינן כמה יתן לה אביה אם לא היו אלא קרקעות אלו. שאין עשירות דעתו דאב (אלא) לפי קרקעותיו אלא לפי נכסיו. וכההיא דאמרינן דרב זן מחטים דעליה, אלמא מטלטלי היו, וכן שמואל זן ממטלטלי ואמר פרנסה הואי, אלמא לפרנסה אפילו ממטלטלי שמין באב. אבל היכא דלא אמדיניה אלא יהבינן לה העישור, לא יהבינן לה אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי. וכדפסיק רבא הלכתא ממקרקעי וכן דעת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל והר"ם ב"ן ז"ל. ושלא כדעת בה"ג ורב אחא משבחא שכתבו לפרנסה שמין באב דוקא ממקרקעי ולא ממטלטלי. ור"ם כתב ענין מה ששמין באב ועישור נכסי בפרק עשרים דאישות. ברוב המקומות נוהגין על פי התנאים והתקנות שיש להם בעניני הנדוניות והכתובות ומזון הבנים והבנות. על כן לא הארכתי באלו הענינים.
<h2>דף נא.</h2>
תנן התם פרק נערה שנתפתתה, לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד. לא כתב לה אם תשתבאי אפרוקינך ואותבינך לאנתו, חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. לא כתב לה בנין דכרין דיהוו לי[כי] מנאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון, חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. ובגמרא אמרינן מ"ט תקנו כתובת בנין דכרין, כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו ע"כ.
ומדברי סופרים יש לה דברים אחרים מלבד שאר כסות ועונה שהן של תורה. הוא חייב ברפואתה אם חלתה. ובפרק נערה שנתפתתה, אמר לה הרי גיטה וכתובתה (ותפדה) [ותרפא] את עצמה רשאי. והלכתא כרשב"ג דאמר הכי. ותניא בספרי [תצא רי"ד], ושלחתה לנפשה, מלמד שאם היתה חולה ממתין לה עד שתתרפא. ופירשה הראב"ד ז"ל במוטלת על המטה. וכל שכן בבנות ישראל הקדושות כשהיא מוטלת על המטה שאינו יכול לגרשה עד שתתרפא. ומתניתין דרשב"ג כשאינה מוטלת על המטה ע"כ. וכתב ר"ם פכ"ב, הורו הגאונים שהאשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא בלא כתובה כדי שלא יירשנה, אין שומעין לה. ואפילו אמרה אני שונאה אותו. ואין דנין (לה) [אותה] דין מורדת. ודין יפה הוא ע"כ. וצריך עיון רש"ם. ואם נשבית חייב לפדותה, ובקבורתה אם מתה.
<h2>דף נב:</h2>
אלמנה שחלתה, אם צריכה רפואה שאין לה קצבה ה"ז כמזונות ויורשין חייבין בה, ואם רפואה שיש לה קצבה הרי היא (נותנת) [מתרפאה] מכתובתה. [ע"א] נשבית אין חייבין לפדותה, אלא נפדית משל עצמה.
וכתבו מקצת הגאונים ז"ל בתשובותיהם, דהאידנא לא מגבינן כתובת בנין דכרין, דטעמא מאי תקינו רבנן, כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו ולבניו. ועכשיו הוצרכו לתקן שלא יתן אדם לבתו ולהרבות בנדוניתה. אבל רי"ף ור"ם פסקו שהוא נוהג בזמן הזה. ר"ם פי"ו דאישות, וכן רבינו יצחק בן גיאת כ"כ ע"כ. ועכשיו יש כמה מנהגות בכל מקום ומקום. ויש להם תנאים ותקנות בעניני הכתובות והנדוניות. על כן [לא] באתי לכתוב אלא בקצרה.
<h2>דף נג.</h2>
ומוחלת כתובתה דאמרינן בתלמוד כתב רי"ף ז"ל דהיינו כשמחלה לכשימות ליורשיו שלא תגבה מהם, אבל בחייו אם מחלה יש לה להשאיר לעצמה עיקר הכתובה, שלא תיאסר על בעלה. דהלכה כרבי מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים בעילתו בעילת זנות. ומוכרת כתובתה לבעלה גם כן כשכתב לה [אחרי כן] עיקר כתובה. וא"ת ומוכרת ומוחלת תימא נחת רוח עשיתי לבעלי. וכתב הראב"ד ז"ל דבמוחלת עיקר כתובה לא שייך נחת רוח עשיתי, שהרי כל הנשים יש להן כתובה. ואדרבה הוא הוא שנתן עיניו לגרשה. ונכון. וכ"כ בתשובה.
גרסינן בירושלמי [פי"א ה"ב], אלמנה שמחלה כתובתה ליורשין יש לה מזונות. ורבינו הרשב"א ז"ל כתב דאין לה מדין הגמרא. כדאמרינן בפרק הנושא [ק"ד ע"ב], גבי חמותיה דרב חייא אריכא, דאמרה ליה הב לי כתובה אמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך. והתם מדין מחילת כתובה אתו עלה, דכיון שלא הזכירה כתובתה תוך כ"ה שנים אבדה כתובתה. ואנו (ואלו (דואיל) [רואים] כאילו מחלה [כתובתה]. וקאמר דמזוני נמי לית לה. ואם מחלה כתובתה לבעלה יש לה מזונות. כדאמרינן פרק נערה שנתפתתה מוחלת כתובתה אין לה מזונות, אי לא דאמרת משמא דגברא רבא הוה אמינא משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. דודאי מוחלת לבעלה לא נתכוונה למחול מזונותיה, דסומכת היא על בעלה ומימר אמרה "אם אני עושה עמו טובה לא ישלם לי רעה". והא דאמרינן פרק נערה שנתפתתה מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. מן היורשין קאמר, וכשמחלה הכל. וכ"פ רש"י ז"ל. וכן ר"ם בפי"ז המוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות וא"צ קנין למחילה. ודבריו סתומין. ורבינו הרשב"א ז"ל כ"כ דמן היורשין דוקא, אבל מבעלה יש לה.
וארוסה בקבורתה, תלוי הענין [במחלוקת] כמו שכתבתי למעלה, ארוסה אי אית לה כתובה. כההוא עובדא דההוא דשכיבא ארוסתו ואמרי ליה זיל קבור לה או הב לה כתובתה כי י"מ דכתב לה וי"מ דבסתם קא מיירי.
<h2>דף נג:</h2>
ומתנאי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר [מותו] עד שיתארסו או עד שיבגרו. בגרה הבת אע"פ שלא נתארסה או נתארסה אע"פ שלא בגרה אין לה מזונות.
ופוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה כדרך שפוסקין לאלמנה כמו שכתב ר"ם פי"ט. ובת הממאנת הרי היא כשאר כל הבנות, יש לה מזונות מן האחין, כדאיתא פרק נערה שנתפתתה. אבל בת כשהיא ארוסה אין לה מזונות אחר מיתת אביה בתנאי זה, אבל בחיי אביה הוא חייב כבשאר הבנות. וכ"כ ר"ם פי"ט ומשנתארסה הבת אין לה מזונות [מהאחים] על כן חייב (ארוסה) [הארוס] במזונותיה. כדאמרינן אין אדם רוצה שתתבזה [אשתו בב"ד]. וכ"פ רי"ף פרק נערה שנתפתתה. ודוקא לאחר י"ב חדש. ושם דיני הממאנת והיבמה.
<h2>דף נד.</h2>
וכתב רבינו הרשב"א ז"ל בפרק נערה שנתפתתה, ובירושלמי [פ"ד הי"ג] גרסינן, לא היה שם (ב)בית, היורשים, שוכרין לה. מכאן ואילך היא אומרת תנו לי קרקע והם אומרים מעות, הדין עם היתומים. וכ"כ רב צמח בתשובה ששוכרת בית גדול ונוטלת שכר מן היורשין. [ואף] כי מדברי רש"י משמע דאין שוכרין לה, דכתב אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא יכולין לומר לכי מאצלנו. אבל מזוני אית לה בבית אביה ע"כ. וכן הוא במשמע מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה. אבל למעשה יש לחוש לדברי הראשונים.
הקרקעות כדי כתובתה (ואין) [ומן] הפירות כל [זמן] שתרצה.
מת הבעל והיא אלמנה עם יתומים, בפרק אלמנה נזונת מנכסי, אסיקנא דאלמנה נזונת מנכסי יתומים כל זמן אלמנותה ואין יכולת ליתן לה כתובה. דקיי"ל כאנשי גליל. וכמו שמוכיח רי"ף בכמה ראיות בס"פ נערה שנתפתתה. דהלכה כשמואל בדיני דסבר כאנשי גליל. וע(ו)ד שתטול כתובתה ניזונית מנכסי יתומים. אבל תבעה כתובתה בב"ד אין לה מזונות. וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה או עשתה כתובתה אפותיקי לאחר. והוא שתאמר לו פה תקנה חובך. בין שעשתה דברים אלו בב"ד מומחין, בין שלא בב"ד מומחין, בין שעשתה בחיי הבעל, בין לאחר מיתת הבעל, אין לה מזונות מן היורשין. אבל אם מכרה מקצתה יש לה מזונות. ואם נתארסה האלמנה אבדה מזונותיה.
גרסינן בפרק נערה שנתפתתה, איתמר אלמנה כשהיא רוצה ליטול כתובתה ולהנשא לאחר רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין מה שעליה. ואסיקנא הלכתא כרב, דהא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לאחריני לא אקני וכן הלכתא. וזה הדין בלקיט. וכתב רי"ף ושמעינן מינה דמאן דמגרש לה לאינתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין לו מה שעליה, דלאו איהי קא בעיא אלא איהו קא בעי לאפוקה ע"כ. ואע"פ שחלק רבינו זרחיה הלוי עליו, ואע"ג דלקיט, דלא נפיק מדעתיה, שמין לו מה שעליו. התם הוא, משום דמעיקרא למיפק קאי, ולא אקני ליה אלא כל זמן שהוא משמשו. אבל אשתו דמעיקרא לא קיימא למיפק, לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקא מדעתה או דלא מפקי לה משמיא. ויש מי שאומר דבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה, דכולהו אקני לה. ולא דמי להא דאמרינן פ"ק (דגיטין) [דב"ק] [י"א ע"ב] האחין שחלקו שמין מה שעליהן, מה שעל בניהם ונשותיהם אין שמין. ופירשו בירושלמי [קידושין פ"א ה"ד] דכלי רגל וכלי שבת שמין. דשאני התם דלהתייקר הם עשויים. אבל בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת. וכתב ר"ם פי"ו, כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה, ודין תוספת כדין העיקר. ולא תקנוה לגבותה [כל זמן שתרצה], אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן. ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גרשה. וכן התקינו כשתבוא לגבות אחר מיתת בעלה לא תגבה עד שתשבע לו בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ושלא מכרה לו כתובתה ושלא מחלה. ושמין לה כל מה שעליה, ופוחתין אותו מכתובתה. אבל אם גרשה לרצונו גובה בלא שבועה, ואין שמין כסות שעליה, שהרי לקחן לה וזכתה בהן. והוא רוצה להוציאה ולא היא ע"כ.
<h2>דף נז.</h2>
ואכתוב הענינים בקצרה מפני שיש מנהגות ברוב המקומות ויש להם תקנות ותנאים. והרבה דברים שאינם נוהגים עתה, כענין השושבינות, שיש בו כמה הלכות, ולא נהגו עתה בשום ענין ממנו. והעוברת על דת (והנשים) [ומנשים] פרוצות. גרסינן בפרק אע"פ, בכתובות, אחתיה דרב חמא אינסיבא ליה לרב אדא בר אהבה, ארכס כתובתה, אתו לקמיה דרב יוסף א"ל הכי אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"מ, דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות, אבל חכ"א משהה אדם אשתו שלש שנים בלא כתובה. א"ל אביי והאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזרותיו. א"ל אי הכי זיל כתוב לה. והכי קיימא לן כר"מ דאסור להשהותה אלא בכתובה. וכן [כתב] ר"ם פרק עשירי דהלכות נשים הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה או שכתב ואבדה שטר כתובתה או שמחלה כתובתה לבעלה או שמכרה לו כתובתה, חוזר וכותב לה עיקר כתובתה אם רצה לקיימה, לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת, שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ואם הוציא זה משלם כתובתה ללוקח כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה. ועיקר הכתובה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה. וכל הפוחת מזה בעילתו בעילת זנות. ודעת ר"ם דכל זמן שהוא רוצה לקיימה, אע"פ שהתנה עמה שתכתוב לה שקבלה מן המאתים מנה ומן המנה חמשים, התנאי בטל, דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. וכל זמן שכתב לה הכתובה כמו שאמרנו או אפילו אחר שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מנה ומאתים ה"ז מותר. וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ה"ז מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב. כ"כ הר"ם פ"י [ה"ט] דהלכות אישות. וכבר כתבתיה בענין החופה בספר הנקרא צרור החיים מההיא דא"ל אתפסיה מטלטלי [לעיל ז' ע"א]. והילכך צריך לעשות אחד מאלו הענינים קודם כניסתה לחופה, ואחר כך מותר באשתו.
<h2>דף נט:</h2>
תנן בפרק אע"פ, אלו מלאכות שהיא עושה (מחנת) [טוחנת] ואופה ומכבסת ומניקית ומצעת לו את המטה וטווה בצמר. תוספתא [פ"ה ה"ד] מקום שנהגו שלא לעשות לאחת מכל אלו אין יכול לכופה. וזה הדין בעניים, אבל כשהכניסה לו ממון או הוא [עשיר] המלאכות שהיא עושה, טווה ורוחצת ידיו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת לשמש בפני בעלה. אבל לא בפני (אביה) [אביו] כדאיתא פרק אע"פ. ואלו מלאכות שמקצתן (עושה) [עושות] ומקצתן אינה (עושה) [עושות], טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה ונותנת תבן לכל בהמותיו, כמו שכתב ר"ם פכ"א.
ומעשה ידיה ומציאתה של בעל. והוא אוכל פירות נכסי מלוג בחייה. ואם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה. ומיהו המלאכות שהיא חייבת לעשות, כגון אופה ומבשלת, אינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה. וכ"כ ה"ר אפרים וכ"כ הראב"ד ז"ל. והבעל שאמר איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו. (ו)[ד]לתקנתה תקנו מעשה ידיה למזונותיה. ואלו הדברים שהוא זוכה בהן והיא זוכה בהן, אע"פ שלא נכתבו, דתנאי ב"ד הוא כמו שכתב ר"ם פי"ב.
והאשה שצריכה להניק את בנה, שהיא האשה שלא הכניסה רק שפחה אחת, דאמרינן התם פרק אע"פ, לא אמרו להניק אלא אחד, אבל תאומים לא, אלא שוכר הבעל לאחר[ת]. ור"ם כתבו פכ"א.
והאשה אפילו הכניסה לו כמה [שפחות] או הוא עשיר גדול, כופה אותה שלא תשב בטילה, שהבטלה מביאה לידי זימה. והלכתא כרבי אליעזר דאמר הכי בפרק אע"פ. מיהו אינו כופה אלא לעשות כמה שתרצה, ובלבד שלא תהיה בטילה. ירושלמי [ה"ו], רב הונא אמר, אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות (לה) [לו] דברים של יחוד. סכה לו את גופו, מרחצת לו את רגליו, מוזגת לו את הכוס. ואסיקנא התם, מפני שהיא חייבת לו.
<h2>דף ס:</h2>
והיכא שנישאת או נתארסה בתוך כ"ד חדש מגרש אותה. וי"א שאם ברח מן העיר, בזה די ואינו מגרש, דערוקיה מסתייה, כלומר מה שברח [די] בזה, כי גלה שמתחרט בו.
והאלמנה יכולה לומר ליתומים איני רוצה להניק אלא בשכר ואיני רוצה לקחת מזונות כמו שתרצה ויכולה לומר לבעל "איני רוצה ליזון ואיני עושה". ויכולה לתבוע כתובתה לאלתר אע"פ שהיא אסורה לינשא מפני שהיא מניקה. ולא אמרינן (לכשתנשא "תנו לי) [לכשתנשאי תטלי] מה שכתוב "ליכי" וזו אינה יכולה להנשא עד לאחר כ"ד חדש, דהא אינה מעוכבת מחמת הבעל אלא מחמת סכנת ולד, ואין התנאי אלא שהיא אסורה מצד איסור זיקת הבעל. וכ"כ הראב"ד בתשובה. והאשה שהתחילה להניק בנה ומת בעלה בתוך כ"ד חדש ה"ז לא תנשא ולא תארס עד כ"ד לולד כדאיתא פרק אע"פ. והאשה שהיתה מניקה ונתגרשה מבעלה כתב רבינו תם ז"ל, בא מעשה לפני רבינו שמשון הזקן והתירה לאחר ג"ח, דכיון דאיתיה אב אי מיעברא ממסמס ליה בביעי וחלב, וכענין שאמרו ר"פ החולץ [מ"ב ע"ב]. אבל כשמת בעלה, אי מיעברא יורשי לא יהבי ליה אלא בב"ד והיא בושה מלהתבזות בב"ד ומיית ולד. ורבינו תם ז"ל אסר אפילו בגרושה, דאף מבעל היא בושה לתבוע, אלא אם הוא זריז למסמס מנפשיה, לפי שאינה יכולה להיות רגילה אצלו אחר שגרשה. ורב אחא משבחא ז"ל כ"כ בפרשת וירא ואיתתא דפטרה בעלה או דמית בעלה בעיא לאימתוני עד יומי מניקתה, וכ"כ רבינו הרשב"א ז"ל. ומיהו דוקא כשהניקתו קודם שנתגרשה, עד שהולד (הוא) מכירה. אבל קודם הזמן הזה, שעדיין אינו מכיר (אלא) [לא]. דהא קודם שיכירנה אי בעיא לא תניק אותו כלל, כדקתני בברייתא נתגרשה אין כופה אותה להניק. ואם היה מכירה כופה ומניקתה מפני הסכנה ומעלה לה שכר. ועד כמה הוא מכירה בן חמשים יום כר' יצחק א"ר יוחנן. והלכתא כותיה. והכי פסק רי"ף פרק אע"פ. והתם גרסינן, נתנה בנה למינקת [או] גמלתו אסורה להנשא עד לאחר כ"ד חדש. אבל מת הולד מותרת. והכי הלכתא, מת הולד מותרת גמלתו אסורה. והאשה נותנת בנה למיניקה (והם) [והיא מ]משפחה דמסתפי למהדר בהו המינקת, שרי, דהכי אמרינן בהני דבי ריש גלותא.
<h2>דף סא.</h2>
אבל הכניסה לו שתי שפחות לא תניק. ואמרינן לא הכניסה ממש אלא שכיון שראויה להכניס. ופירש רש"י ז"ל שהכניסה לו נדוניא שהיא שוה שתי שפחות הרי [זה] כמו שהכניסה. ולא נראה פירושו בזה. (אבל) [אלא] ה"ק לא שהכניסה לו שפחה ממש אלא אפילו לא הכניסה לו שום דבר אלא שראויה להכניס לו, שהוא נכבד, אף היא אינה עושה, דעולה עמו. ואם היא נכבדת וראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה הרי היא כמו שהכניסה.
<h2>דף סא:</h2>
והעונה כפי מה שהוא מעונג כמו שאז"ל. ויש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה ולא יצא אלא ברשותה. חוץ מת"ח שיוצא בלא רשות לבי רב. וכתבו ר"ם פי"ד.
<h2>דף סג:</h2>
וכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה, הוו יודעין שיש מחלוקת בין הרי"ף [ור"ם] בדין המורדת, כי דעת רי"ף כדין הגמרא דמורדת לא הפסידה כלום מנכסי מלוג, אלא בלאותיה קיימין נותנין לה, שאין קיימין לא נתחייב הבעל באחריותן כלל. נכסי צאן ברזל, תפסה אין מוציאין מידה, לא תפסה לא יהבינן לה. ולפי[כך] כתב פי' "בלאותיה", בלאות נדונייתה, דהיינו צאן ברזל, לומר דשל מלוג אינה מפסדת. וזה הדין לדעתו בכל מורדת, בין אומרת מאיס עלי בין בעינא ליה ומצערנא ליה. ור"ם ז"ל סובר באומרת מאיס עלי שלא הפסידה בלאותיה הקיימין, בין במלוג בין בנכסי צ"ב, (אלא) [אבל] אע"פ שלא תפסה נותנין לה. ושאינן קיימין אינו משלם כלום. אלא באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה מפסדת הכל, אלא שאם תפסה בלאות הקיימין בין מלוג בין דצאן ברזל זהו מחלוקתם ע"כ. וכתב רי"ף לתקנת הישיבה שנוטלת נכסי מלוג הקיימין ונכסי צ"ב בין קיימין בין אינן קיימין נוטלת הכל כשאר נשים. וכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה, סוף דבר, הראוי לכם בדין זה ולכל בתי דינין שבישראל לתפוס בדין התלמוד ע"כ. ורבינו הרשב"א ז"ל כתבו וזה לשונו, ומה שכתב רי"ף שהגאונים תקנו כמו שכתב בהלכות, אפשר שלא תקנו אלא בדורם לצורך שעה, אבל עכשיו אין מקילין בדבר זה ע"כ. עתה יש מקומות שכותבין "ונתן לה מתנה לחוד שתגבה ממנו בין שתהא עמו בשלום בין חס ושלום במרדות. והשיב ה"ר יונה ז"ל שהמתנה קיימת. ואפילו תמרוד בו ותצא בגט, וכן דעת רבינו הרשב"א ז"ל. וכן השיב הרמב"ן ז"ל. לשון ר"י בן מיגש, היכא דיהיב לה מתנה בין קרקע בין שיעבד עצמו ליתן לה מעות או שום מדעם, אפילו כתב לה לבתר נשואין, מתנה גמורה (לחזור) [לחוד]. ואצ"ל אי כתבה בכתובתה. (ו)אי מרדה הפסידה הכל. כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכו'. אא"כ כתב לה שקבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול. דהתם תנאי ממון הוא וקיים ע"כ. למדנו שבתנאי קנתה ואפילו מרדה. וכל זה להוציא ממה שכתב רבינו מאיר הלוי ז"ל שהפסידה אפילו בתנאי, דאדעתא למיפק לא יהיב לה. ומאי דכתב בין במרדות, לא מרד בגט [קאמר] אלא ממלאכה או מתשמיש. ולא נראו דבריו בזה.
ומעשה היה ביהודי שבא לגרש, ולא היה במרד, ואמרו לו ב"ד שיפרע לה כתובתה והתוספת והמתנה. וטען שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים. וכתב הרמ"ה ז"ל בתשובה שאם ידוע לב"ד [שהוא אמת] שומעין לו. ושאלו לרבינו הרשב"א ז"ל על התשובה. והשיב אני כך דעתי נוטה, דחזקה שהעדים הודיעו בעל פה התנאים והענינים, ועל פיו חתמו. שאם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב על עמי הארץ ולא [על] הנשים, שכולם יטענו כן. אין אלו אלא דברי תימה. אבל מה אעשה, כבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם וגם איש שיבה. ואני כתבתי מה שנראה לי, אחר ששאלת להעמידך על דעתי ע"כ. ובענין הגט במורדת כתב רבינו הרשב"א ז"ל, ובכל דיני המורדת אין כופין לבעל להוציא, ואפילו באומרת מאיס עלי. שלא אמרו כאן אלא "אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה". אבל כייפינן ליה לא אמרינן, דלעולם אין הבעל מוציא אלא לרצונו. וזה שלא כדעת רמב"ם שכתב דאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. ואין דבריו במקום זה נכונים, דאין לנו כפייה כלל לעולם בבעל אלא באותן השנויין במשנת "אלו כופין אותן להוציא" [להלן ע"ז ע"א] או לפסולות בין דאורייתא או דרבנן כשניות.
והרבה האריך בזה בתשובה לרמב"ן ז"ל, ועוד יש מחלוקת בין רי"ף לר"ם, שרי"ף סבר שאין כופין את הבעל לעולם ליתן גט מדין התלמוד. ור"ם ז"ל סבר שכופין אותו (לשעתו) [להוציא], שלא תהא כשבויה שתבעל לשנאוי לה. ובדבר זה לא ירדנו לסוף דעתו. ויש לנו מרבני הדורות תשובות גדולות עליו מכמה מקומות שבגמרא. אבל לתקנת הישיבה אומר הרי"ף שכופין אותו ליתן גט מיד, ונוטלת נכסי מלוג הקיימין ונכסי צ"ב בין קיימין בין אינן קיימין. וכתב, סוף דבר, הראוי לכם ולכל בתי דינין לתפוס דין התלמוד. ואין מורדת יוצאת לעולם אלא לרצונו של הבעל. אם רצה הבעל לגרשה מתוך [מרדה] מפסדת כתובה ותוספת, ומתנה אם תפסה וכו', כמו שכתבנו למעלה. מ"מ למדת דעת הרמב"ן ז"ל בגט. ולשון התוספות בשם רבינו תם ז"ל דהוראה בזה (טענה) [טובה] היא (וא"כ) [דאם לא כן] לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה כיון שיכולה לומר מאיס עלי ומפקעת עצמה מיד בעלה ע"כ.
<h2>דף סד.</h2>
ושומרת יבם המורדת, גרסינן בפרק אע"פ, אמר רב טובי בר קיסרא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. וכתב רי"ף הא דשמואל שייכא במשנה אחרונה, דתנן [בכורות י"ג ע"א] בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה (חזרו לומר) [היו אומרים] מצות יבום קודמת למצות חליצה. עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה חזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום. וליתה למשנה אחרונה, אלא מצות יבום קודמת למצות חליצה כדאיתא בפרק החולץ [ל"ט ע"ב] דחכמים אומרים יבמה יבוא עליה מכל מקום. וסברוה כרבנן וקיימא לן כותייהו כדפסיק רי"ף פרק החולץ. וכיון דקיימא לן כרבנן [נפקא] משנה אחרונה שהיו אומרים חליצה קודמת מהלכות. אם כן (נטיל) [בטיל] לה מילתא דשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. והילכך כתבינן אגרת מרד על שומרת יבם. וכתב רי"ף בפרק אע"פ דכתובות, בהאי מילתא פליגאן [בה תרי מתיבאתא וכו']. ומסתברא (במתניתין) [במתיבתא] דסברא דמורדת כמו שכתב ז"ל. ורבינו הרשב"א ז"ל ס"ל כרי"ף. וכ"כ ר"ם בפ"ב דהלכות יבום, יבמה הראויה ליבום שלא רצתה להתייבם, דינה כמורדת וכופין את יבמ(ת)ה לחלוץ ותצא בלא כתובה ע"כ.
<h2>דף סד:</h2>
כמה פוסקין לה מזונות לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית וממאכל אנשי העיר אם חטים אם שעורים. ופרפרת לאכול בה הפת. ומעט יין, אם מנהג [העיר] שישתו הנשים יין. ובשבת שלש סעודות וכמנהג המקום באכילתם בשבת. וכל זה בעני, אבל בעשיר הכל לפי הממון. והבעל אינו רשאי לאכול לבדו בליל שבת, אבל בימות החול בכולם רשאי ע"כ. ור"ם כתב כל זה בפי"ב. והא דתנן המשרה את אשתו ע"י שליש, פירש הראב"ד ז"ל, כגון שהוא עושה מלאכה בעיר אחרת. שאילו בעירו לא ישרה אותה ע"י שליש, שמשיאה שם רע. אלא אם רוצה יוציא ויתן כתובה.
והכסות כמנהג המקום, כמו שכתב ר"ם פי"ג. ובכלל הכסות כלי בית ומדור.
<h2>דף סה:</h2>
ומותר הכסות והמזונות, כתב ר"ם פי"ח שהן ליורשין. וכן משמע מהא מדאמרינן פרק אע"פ, בלאות אלמנה ליורשין. (כי בחיי) [אע"ג דבחיי] הבעל שלה, עכשיו שלהן, וכ"ש מזונות דבחיי הבעל המותר של בעלה, דעכשיו הם ליורשין. ואביי לא איצטריך ליה לאשמועינן אלא בלאות. ובירושלמי [ה"י] גרסינן, דהא דתימא אשת איש, אבל אלמנה בין הותירה מזונותיה בין הותירה בלאותיה (שלהן) [שלה הן]. והראב"ד ז"ל כתב, אני הייתי סבור [כן] עד שראיתי [בירושלמי] פרק אלמנה נזונת [ה"א] [אלמנה ש]מציאתה שלה הותירה מזונותיה [שלה]. ומיהו כתב רבינו הרשב"א ז"ל דגמרין מכרעא. דלא מפליג אביי אלא בבלאות, משום דבאשת איש [הן] שלה, אבל במותר מזונות הרי היא כאשת איש. דאי [לא], הוה ליה למימר בגמרא "וחילופה באלמנה".
<h2>דף סח.</h2>
גרסינן בפרק מציאת האשה [ס"ח ע"א], לפרנסתה שמין באב. פירוש לענין הנדוניא כמה יתנו ליתומה מנכסי האב, שמין באביה. והכי קי"ל כשמואל דקאי כר' יהודה. וכדאמרינן דרשי' משמך הלכה כרבי יהודה, וקאמר כל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי. ובין השיא אב בת אחרת, דגלי אדעתיה, בין לא השיא, לעולם שמים באב בדעתו. ומה ששמין, בין להוסיף על העישור של נכסים, בין לפחות. ושלא כדברי ר"ח ז"ל דפי' דשמין לאב לפחות מן העישור, אבל להוסיף [לא]. ואינו. דסתמא קאמר שמואל. ועוד ראיה מדאמרינן פרק נערה שנתפתתה [נ' ע"ב], רב זן מחטי דעלייה, ואמרינן פרנסה הואי ומעלייה דאב, וכדשמואל דאמר לפרנסה שמין באב. אלמא לעילויא אמרה שמואל. ויש [עוד] כמה ראיות. וכן דעת רש"י ז"ל. והילכך היכא דאמידניה אזלינן בתר אומדנא, ואפילו להוסיף על העישור. אבל היכא דלא אמדי ליה יהבינן ל(י)ה עישור לעולם. כדאמרינן דר' אמר בת הניזונית מן האחין נוטלת עישור. ואין שמין לעולם את הנכסים לומר כמה אדם נותן לבתו מנכסים כאלו. אלא או באומדנותא דאב או עישור נכסיה כרבי. וכדפסק רבא כרבי היכא דלא אמדיניה. והיכא דאמדיניה יהבי ליה בין מקרקעי בין מטלטלי. ולא אמרינן כמה יתן לה אביה אם לא היו אלא קרקעות אלו. שאין עשירות דעתו דאב (אלא) לפי קרקעותיו אלא לפי נכסיו. וכההיא דאמרינן דרב זן מחטים דעליה, אלמא מטלטלי היו, וכן שמואל זן ממטלטלי ואמר פרנסה הואי, אלמא לפרנסה אפילו ממטלטלי שמין באב. אבל היכא דלא אמדיניה אלא יהבינן לה העישור, לא יהבינן לה אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי. וכדפסיק רבא הלכתא ממקרקעי וכן דעת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל והר"ם ב"ן ז"ל. ושלא כדעת בה"ג ורב אחא משבחא שכתבו לפרנסה שמין באב דוקא ממקרקעי ולא ממטלטלי. ור"ם כתב ענין מה ששמין באב ועישור נכסי בפרק עשרים דאישות. ברוב המקומות נוהגין על פי התנאים והתקנות שיש להם בעניני הנדוניות והכתובות ומזון הבנים והבנות. על כן לא הארכתי באלו הענינים.
<h2>דף עא:</h2>
והבעל יכול למנוע את אשתו שלא תצא אלא כפי הצורך. והאומר אין רצוני שיבואו לביתי אחיך ואביך ואמך ואחיותיך, הרשות בידו, וכשאירע להם שום חולי תלך היא לביתם. וכתב [זה] ר"ם פי"ג. וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה שאין כופין את האדם (שיבואו) [שישבו אחרים עמו] ברשותו ע"כ. וכתב הראב"ד ז"ל אימתי בזמן שהם באים בגבולה, אבל [אם] היא באה בגבולם אין מוציאין אותם בשבילה ממקומן, אע"פ שהמדור שלו ואין להם זכות בו, הואיל והוא רוצה בעמידתן, אבל מבקשין ממנו לסדר להם ענין שלא יצערו אותה בדירתם ע"כ.
<h2>דף עב.</h2>
והיכא שהמדור שלה והוא אינו רוצה לדור בו, וכן אם המדור שלו והיא אינה רוצה לדור בו, וכל אחד נותן טעם לדבר, ומפני שבני אדם פרוצים או גוים, שומעין להם. וכ"כ ר"ם פי"ג.
<h2>דף עח.</h2>
נכסי מלוג נקראים כל הנכסים שיש לה לאשה שלא הכניסה אותם לבעלה, ולא כתבה אותם, אלא נשארו לה לעצמה, או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה או ניתנו לה במתנה. הכל נקראים נכסי מלוג. ור"ם כתבו פי"ו (דנשים) [דאישות].
<h2>דף פא.</h2>
ושומרת יבם, אמרינן בפרק האשה שנפלו לה, דיורשי הבעל חייבין בקבורתה, כמו שפירש שם גאון, כמו שכתב רי"ף. ור"ם כתבו בפרק כ"ד דאישות.
ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גרשה. הכל כמ"ש הר"ם [פט"ז].
<h2>דף פב:</h2>
כתב הר"ם (פ"ט) [פט"ז], ועוד תיקנו שיהיו כל הנכסים של בעל משועבדים ואחראין וערבאין לכתובה, אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלף זהובים, הכל תחת שעבוד כתובתה, וכל שימכור אחר הנשואין מנכסיו אע"פ שמכרו קיים ויש לו למכור אם ירצה, יש לה לטרוף אותם בכתובה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין. וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות. ותקנה זו כדי שלא תהא כתובה קלה בעיניו.
<h2>דף פז.</h2>
כבר כתוב כי אין מכרה קיים עד שתשבע, ולא תגבה כתובתה עד שתשבע. ואם התנה עמה שתגבה כתובתה בלא שבועה או שתהא נאמנת, תגבה ממנו בלא שבועה. אבל מיורשיו תשבע ותטול. ואם התנה שתהיה נוטלת מיורשיו בלא שבועה נוטלת מהם בלא שבועה. אבל לא תטרוף מן הלקוחות אלא בשבועה, ואע"פ שהאמינה, שאין תנאי מועיל אלא עליו ועל יורשיו אבל להפסיד ממון אחרים לא. וכ"כ ר"ם בפי"ו. וכבר כתבתי ענין הנאמנות בדרך ראשון בשער ששי. ויש מקומות שאפילו התנה עמה שתהא נאמנת על היורשין, שאין מגבין אותה אלא בשבועה. והמנהג באלו הדברים ושאר המנהגות ומקבל סתם, על הדעת המנהג הוא מקבל. אבל אם התנה עמה והוציא עצמו מן המנהג, כל תנאי שבממון קיים, כמו שכתב רי"ף פרק אלמנה לכ"ג ביבמות כל מאן דמקבל עליה, אדעתא דמנהגא מקבל עליה. הילכך לא מיחייב אלא לפום מנהגא ע"כ. אבל כשהתנה בפירוש [תנאו] קיים. וכשהוא מתנה שתהא נאמנת בין ממנו בין מיורשיו תנאו קיים. וכמו שכתב רי"ף בפרק הכותב.
<h2>דף פט:</h2>
וארוסה, מחלוקת בין הגדולים, אי אית לה כתובה או לא. כי דעת הגאונים ז"ל שאע"פ שקדשה אין לה כתובה כל זמן שלא נכנסה לחופה אא"כ כתב לה בהדיא. וכ"כ ר"ם פ"י דאישות המארס את האשה וכתב לה כתובה וכו' אבל אם אירס ולא כתב לה ומת או גרשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפילו העיקר, שלא תקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא. ומביאין הגאונים ראיה לדבריהם מדאיבעיא לן פרק הכותב [פ"ט ע"ב] ובפ"ק דמציעא [י"ז ע"ב], מנלן דארוסה אית לה כתובה. ואתי למיפשטה ממתניתין דפרק אע"פ ומדתני ר' חייא ולא קמו. וכיון דלא איפשיטא לית הלכתא [כותיה]. ועוד ראיה מדאמרינן בשלהי פרק נערה שנתפתתה [נ"ד ע"א], בת ארוסה יש לה מזונות או לא. כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות. או דילמא כיון דלא תקנו לה כתובה עד שעת נישואין לית לה. והתוספות חולקין ואומרין דאית לה. וראייתם מההיא דפרק האומר בקידושין [ס"ה ע"א], היא אומרת קידשתני והוא אומר לא קדשתיך, היא אסורה בקרוביו. ואיתמר עלה, רב אמר כופין ומבקשין. ואמרינן תרתי, כלומר בתמיה. ופרקינן ה"ק מבקשין ליתן גט, ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן. הנה כי כח בקידושין בלבד היא, ואמרינן דיהיב לה כתובה. ולא תימא דההיא בדכתב, דא"כ היאך יכול להכחיש ולומר לא קדשתיך. וההיא ראייה דגאונים ז"ל אומרין דהוה ניחא למיפשטיה ממשנה או מברייתא, ולא אשכח. ומיהו מיפשיט פשיטא ליה דארוסה אית לה כתובה. וההיא דבת ארוסה פירש רש"י ז"ל כיון דאית לה כתובה, כגון שכתב לה מן האירוסין. [אי נמי רבנן תקון נמי לארוסה] או דילמא כיון דלא תקון למכתב עד שעת נישואין תנאי כתובה לא (ואזיל) [חייל] מקמי הכי. וכן דעת הרשב"א ז"ל כדברי התוספות מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא [כתובות פ"ט ע"ב]. אלמא דמפשט פשיטא להו דאית לה. ועוד דאמרינן התם פרק נערה שנתפתתה [נ"ג ע"א], ההוא גברא דשכיבא ארוסתו אמרי ליה זיל וקבור לה או הב לה כתובתה. והתם לא כתב לה, דאם [כתב לה] הול"ל אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו וכתב לה כתובה. והרבה האריך ז"ל בענין, עד ש[ה]עלה דארוסה אית לה כתובה. ולמה שכתב ר"ם דהיכא שכתב לארוסה ומת דגביא מבני חרי, דעת הראב"ד ז"ל דאף מן הלקוחות. וכן תופס עיקר רבינו ז"ל.
<h2>דף צה:</h2>
מת הבעל והיא אלמנה עם יתומים, בפרק אלמנה נזונת מנכסי, אסיקנא דאלמנה נזונת מנכסי יתומים כל זמן אלמנותה ואין יכולת ליתן לה כתובה. דקיי"ל כאנשי גליל. וכמו שמוכיח רי"ף בכמה ראיות בס"פ נערה שנתפתתה. דהלכה כשמואל בדיני דסבר כאנשי גליל. וע(ו)ד שתטול כתובתה ניזונית מנכסי יתומים. אבל תבעה כתובתה בב"ד אין לה מזונות. וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה או עשתה כתובתה אפותיקי לאחר. והוא שתאמר לו פה תקנה חובך. בין שעשתה דברים אלו בב"ד מומחין, בין שלא בב"ד מומחין, בין שעשתה בחיי הבעל, בין לאחר מיתת הבעל, אין לה מזונות מן היורשין. אבל אם מכרה מקצתה יש לה מזונות. ואם נתארסה האלמנה אבדה מזונותיה.
<h2>דף צו.</h2>
ומעשה ידיה של אלמנה ליורשין. ומציאת אלמנה לעצמה. אלמנה שתפסה אלף זוז במזונותיה, אין מוציאין [ממנה]. תקנת הגאונים ז"ל לגבות מן המטלטלין בין למזוני בין לכתובה, וכ"ש כשתכתוב מטלטלי אגב מקרקעי. ירושלמי [ה"ב], אלמנה שתפסה אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה. (מיהו) [מהו] לומר לה אחוי מה בידך. תלמידוי דר' יונה אמרי חוי מה בידך. אמר לון ר' יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף, אפילו חוי מה בידך לא אמרי לה. ור"ם פסק כתלמידי דר' יונה כמו שכתב פי"ח (דנשים) [דאישות].
גרסינן פרק אלמנה ניזונית א"ר יוחנן אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה. ואסיקנא עשירה ששהתה שלש, ועניה ששהתה שתים. אי נמי כאן בפרוצה כאן בצנועה, בפרוצה שתים [בצנועה שלש]. אמר רבא הא דאמרן אבדה למפרע אבל (להכחיש לה) [להבא לא]. וכ"כ ר"ם בפי"ח, אלמנה עניה שלא תבעה את מזונותיה בשתי שנים או עשירה בשלש, ויתרה, ואין לה מזונות בשנים שעברו אלא משעה שתבעה. ואם שהתה פחות מזה אפילו יום א' לא ויתרה ע"כ. ועל הא דאמרינן שהתה שתים או שלש אבדה מזונותיה גרסינן בירושלמי [ה"ב], ר' חייא אמר בשלא לוותה [אינה] גובה למפרע אפילו יום אחד, (לא) [אבל לוותה גובה למפרע אפי'] שלש שנים. כשאין משכון בידה, הא יש משכון בידה אפילו לא לוותה גובה. כלומר כשתפסה משכון תוך שלש. הא לאחר שלש, מדין (תפיסה) [מחילה] נגעו בה ואין לה כלום. וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא באלמנה לא הפסידה אלא לאחר שלש, אבל אשת איש אפילו שהתה יום אחד ולא תבעה מזונותיה הפסידתן. דכיון דכל נכסיה לבעל, מדידיה מיתזנא, ועל ידי כך שתקה, ואי נמי מכרה נכסי מלוג בטובת הנאה ולא תבעה, הפסידה, לפי שדרכן של נשים לגלגל עם בעליהן ולסייען. והני מילי לאפוקי מבעל, אבל אם לא נתן לה מזונות ועשתה ואכלה, אפילו הותירה אין לבעלה כלום בהם, דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזוני הרי המשכון בידה. תמשכננו. ואינה צריכה להתנות עמו בב"ד "איני ניזונית ואיני עושה". אלא כל זמן שאינו מעלה לה מזונות זכתה היא במעשה ידיה. ואפילו דרך שתיקה. וזו היא ששנינו [לעיל ס"ד ע"ב] אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכה מעשה ידיה שלה.
ובפרק אלמנה ניזונית בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו מזונות. פירוש והוא תוך שלש, דאי לאחר שלש הא מחלה. ואסיקנא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי והיא נאמנת. מדתני לוי אלמנה כ"ז שלא נשאת, על היתומים להביא ראיה. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל דנוטלת בלא שבועה, דהא [נכסים] בחזקתה קיימי וכמי שמוחזקת בהן כבר היא. אלא מיהו לאחר שנטלה, אם רצו היתומים להשביעה, נשבעת היסת שלא נטלה מעיקרא כלום. אבל ר"ם כתב פי"ח על היתומים להביא ראיה, או נשבעת שבועת היסת ותטול. ואפשר שזו הסכמת הגאונים היא שהסכימו שכל שאינו טוען בגופו של דבר, אע"פ שהוא תפוס בידו כגון משכון, אינו נאמן עליו אלא בשבועה, כעין שבועת הנוטלין. וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שעבוד. ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, ותימה, אם (מצי) [מצד] זה הוא בא, היה לו (לחלק) [לחייב] שבועת המשנה ונקיטת חפץ ע"כ.
<h2>דף צז.</h2>
וגרסינן בפרק אלמנה נזונת אמר רב יוסף ארמלתא דזבנא אחריותא איתמי וב"ד דזבון אחריותא איתמי. ואסיקנא דאלמנה מוכרת והולכת למזונות עד כדי שישאר לגבות כדי כתובתה. לא שיירה לא. וכן נמי לא תמכור יותר מכדי כתובתה. ואם מכרה [יותר אין מכרה] בטל. וכ"כ רי"ף ז"ל. ולא כמו שנמצא במקצת הלכות רי"ף "מוכרת והולכת עד כדי כתובתה" דמשמע דאם מכרה יותר מכרה בטל. אלא הפירוש עד כדי שתשאר כדי כתובתה. ועצה טובה קמ"ל שתצמצם במזונותיה (עד) כדי שתמצא מקום לגבות כתובתה.
כתב ר"ם פי"ז, אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין נשבעת ומוכרת קרקע ונפרעת כתובתה בין בב"ד מומחין בין שלא בב"ד מומחין, והוא שיהיו השלשה אנשים נאמנים ויודעים בשומת קרקע ואחריות המכר על נכסי היתומים. והענין בפרק אלמנה נזונת. [ע"ב] אבל הגרושה לא תמכור אלא בב"ד מומחין. וכל המוכרת בב"ד לא תמכור אלא בהכרזה כמו שיתבאר בהלכות הלואה דיני הכרזה. אבל המוכרת שלא בב"ד אינה צריכה הכרזה אע"פ שצריך שיהיו שלשה נאמנין ויודעין השומא.
<h2>דף צז:</h2>
יש לה לאשה למכור כתובתה וליתנה לכל מי שירצה. אם מת הבעל או גרשה (באה) [יבא] ויטול. ואם מתה היא בחיי בעלה או קודם שנשבעה אין לו כלום ע"כ.
<h2>דף צח.</h2>
אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה, אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים ונשבעת שבועת אלמנה אחר שמכרה, והוא שמכרה לאחר, אבל שמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ואפילו הכריזה. והוא בפרק אלמנה נזונת. היתה כתובתה מאתים ושוה מאה מכרה במאתים או שוה מאתים במאה, (והתקבלה) [נתקבלה] כתובתה ואין לה כלום, ובלבד שתשבע שבועת אלמנה. היתה כתובתה מאה ומכרה שוה (ב)מאה ודינר במאה מכרה בטל. ואפילו אמרה אני אחזיר הדינר ליורשים מכרה בטל. והוא בפרק אלמנה נזונת.
<h2>דף קא.</h2>
והאשה העוברת על דת, אסיקנא בסוטה פרק ארוסה, דצריכה התראה להפסידה כתובתה. והיכא שרצה לקיימה, מיבעיא התם ולא אפשיטא, ומספיקא לא כייפינן ליה. ומיהו מצוה לגרשה. ורבינו הרשב"א ז"ל כתב דאיפשיטא, דהא בעל שמחל על קינויו קינויו מחול. וכתבו ר"ם פכ"ד מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה, שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה. והיאך הדין בנדוניה שלהן, כל אשה שנדונייתה קיימת, אפילו זינתה נוטלת קיים שלה. והילכך וכו'. ושם כתב עיקר [דיני] העוברת על דת.
<h2>דף קג.</h2>
ולא מזונות בלבד יש לה אחר מיתת הבעל, אלא [גם] כסות וכלי תשמיש, והמדור שהיתה דרה בה בחיי בעלה. נפל המדור אין היורשים חייבים לבנותו. ואם רוצה לבנותה אין היורשים מניחין. ואפילו להחזיק בדק הבית לא יניחו לה, אלא תשב בו כמה שהיא רוצה או תצא. אבל היורשים אין להם רשות למכור מדור האלמנה. והכי גרסינן בפרק הנושא ת"ר משתמשת במדור שנשתמשה בחיי בעלה בכלים של זהב וכלי כסף שנשתמשה בחיי בעלה בעבדים ושפחות שנשתמשה בחיי בעלה, שכך כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא כל ימי מיגד אלמנותיך, כלומר משך מלשון [שמות י"ב] משכו נגידו. ושם, יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו כלום, ואמר אביי נקיטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותו ולא עוד אלא אפילו היא אומרת אני אבננו משלי אין שומעין לה. ובעי אביי שיפוצא מאי, כלומר להחזיק הבדק. וכתב רי"ף סלקא [בתיקו] ולא תשפץ. וכ"כ ר"ם בפי"ח. ושם, נפל כל הבית, (מי) [או] שלא היה (אלא בעל הבית) [לבעלה בית אלא] בשכר, נותנין לה מדור לפי כבודה. וכסותה ומזונותיה לפי כבודה. ואם היה כבודו גדול מכבודה נותנין לה לפי כבודו מפני שעולה עמו ואינה יורדת עמו ואפילו לאחר מיתה ע"כ.
וכן דעת רבינו הרשב"א ז"ל שאינה משתמשת בכל הבתים עמהם ביחד, אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה. ודייק לה מדקתני התם ונותנין לה מדור לפי כבודה. ומאי נותנין, הא במדור כולו היא משתמשת. והא דתניא משתמשת במדור כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה, לאפוקי שאין יכולת להם לדחותה מן המדור ולהשכיר לה אחר. תוספתא [פי"א ה"ח], האומרת תנו לי בית אלמנות, אין נותנין לה אא"כ קבלה עליה שתדור בתוכו. יורשים יכולים לעכב על ידה, שמא תשכירנה. ותנן פרק הנושא, אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי, אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך, אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה. אמרה האשה אי אפשי לזוז מבית אבי, יורשין יכולין לומר לה, אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין [אנו נותנין לך אלא כפי ברכת הבית]. והטעם כי ברכת הבית מרובה, נר לאחד נר למאה. ואם היא טוענת שהיא ילדה והם ילדים, נותנין לה מזונות והיא בבית אביה. וכ"כ ר"ם פי"ח [דאישות] (דנשים).
וכתב רבינו הרשב"א ז"ל בפרק נערה שנתפתתה, ובירושלמי [פ"ד הי"ג] גרסינן, לא היה שם (ב)בית, היורשים, שוכרין לה. מכאן ואילך היא אומרת תנו לי קרקע והם אומרים מעות, הדין עם היתומים. וכ"כ רב צמח בתשובה ששוכרת בית גדול ונוטלת שכר מן היורשין. [ואף] כי מדברי רש"י משמע דאין שוכרין לה, דכתב אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא יכולין לומר לכי מאצלנו. אבל מזוני אית לה בבית אביה ע"כ. וכן הוא במשמע מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה. אבל למעשה יש לחוש לדברי הראשונים.
<h2>דף קד.</h2>
תנן בפרק הנושא, כ"ז שהיא בבית [בעלה גובה כתובתה לעולם. כל זמן שהיא בבית] אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנים. וכל זה במקום שאין כותבין כתובה ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. [ע"ב] וקי"ל כר' יוחנן דאמר אחר כ"ה שנים אפילו תוספת אין לה, דתנאי כתובה ככתובה דמי. וזו היא הגרסא הנכונה, דהיינו מנה מאתים אין לה, אבל נדוניא מסתברא שהיא כחוב. ואע"ג דאמרי ענייה שבישראל עד כ"ה ומרתא בת בייתוס עד כ"ה, לאו למימרא דנדוניא אבדה. אלא מרתא בת בייתוס תוספת גדול היה לה, ומשום תוספת קאמר. כך כתב רבינו הרשב"א ז"ל. והיכא שיוצא שטר כתובתה מתחת ידה גובה כתובתה לעולם. אי נמי בגט במקום שאין כותבין. וכ"כ ר"ם בפי"ו אלמנה שהיה שטר כתובתה יוצא מתחת ידה, נשבעת וגובה כתובתה לעולם אפילו לאחר מאה [שנה], בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה.
<h2>דף קד:</h2>
ואלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה כלום, ואפילו עיקר כתובה שהוא מנה מאתים, שמא מתחלה מחלה או מכרה. בד"א במקום שדרכן לכתוב שטר כתובה. אבל במקום שאין דרכן לכתוב אלא סומכין על תנאי ב"ד, ה"ז גובה עיקר כתובה אע"פ שאין שטר כתובה בידה, בין נתגרשה בין נתאלמנה בין שהיתה בבית בעלה בין בבית אביה. אבל תוספת אין לה אלא בראיה ברורה בכל מקום. וכ"כ ר"ם פי"ו.
גרסינן בירושלמי [פי"א ה"ב], אלמנה שמחלה כתובתה ליורשין יש לה מזונות. ורבינו הרשב"א ז"ל כתב דאין לה מדין הגמרא. כדאמרינן בפרק הנושא [ק"ד ע"ב], גבי חמותיה דרב חייא אריכא, דאמרה ליה הב לי כתובה אמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך. והתם מדין מחילת כתובה אתו עלה, דכיון שלא הזכירה כתובתה תוך כ"ה שנים אבדה כתובתה. ואנו (ואלו (דואיל) [רואים] כאילו מחלה [כתובתה]. וקאמר דמזוני נמי לית לה. ואם מחלה כתובתה לבעלה יש לה מזונות. כדאמרינן פרק נערה שנתפתתה מוחלת כתובתה אין לה מזונות, אי לא דאמרת משמא דגברא רבא הוה אמינא משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. דודאי מוחלת לבעלה לא נתכוונה למחול מזונותיה, דסומכת היא על בעלה ומימר אמרה "אם אני עושה עמו טובה לא ישלם לי רעה". והא דאמרינן פרק נערה שנתפתתה מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. מן היורשין קאמר, וכשמחלה הכל. וכ"פ רש"י ז"ל. וכן ר"ם בפי"ז המוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות וא"צ קנין למחילה. ודבריו סתומין. ורבינו הרשב"א ז"ל כ"כ דמן היורשין דוקא, אבל מבעלה יש לה.
<h2>דף קז.</h2>
ומי שהלך בעלה למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, שלשה חדשים מיום הליכתו (אין הליכתו) אין פוסקין, חזקה שאין אדם מניח את אשתו ריקם. מכאן ואילך פוסקין.
וכתב ר"ם (פי"א) [פי"ח], אלמנה שבאה לב"ד הורו רבותי שאין לה מזונות מב"ד עד שתשבע, שהרי זו באה להפרע מנכסי יתומים. ולזה הדעת נוטה וכן ראוי לדון. והראב"ד ז"ל השיב עליו ואמר, והלא מה שאמרו שתשבע בסוף ולא תשבע בתחלה, תעמידוה כששמעו בו שמת ע"כ. וכתב רבינו ז"ל כשבית דין פוסקין מזונות לאשת איש שהלך בעלה [למדינת הים] אינה צריכה שבועה, כחנן דאמר תשבע בסוף ולא בתחלה, בפרק שני דייני גזירות. אבל אלמנה צריכה שבועה בתחלה, כדאיתא פרק אלמנה ניזונית [צ"ח ע"א], דאמרינן צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. ויש מי שאומר דאף אלמנה אינה צריכה שבועה בתחלה, אלא בסוף. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדבריהם מדאמרינן בפרק השולח גט בגטין [ל"ה ע"א] ההיא דאתאי לקמיה דרבא בר רב הונא א"ל מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא. אמרה ליה הב לי מזוני. [א"ל מזוני] נמי לית לך דאמר רב יהודה אמר רב התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות. א"ל אפכוה לכורסייה דבתרי חומרי דיינת לי, כחומרי דרב וכחומרי דשמואל. ואם כדברי האומר דבאלמנה תשבע בתחלה ובסוף, היכי אמר מזוני נמי לית ליך מדרב יהודה אמר שמואל, דמשמע דרב לא מודה בה. ואיהי נמי אמרה דכתרי עבדת לי. ואמאי הא כולה כרב עבדה, דהא כיון דלא משבעינן לה ולא מדיינינן לה, מזוני נמי לית לה, דהא בעיא אשתבועי. וכי היכי דלא מגבי לה רב כתובה לאלמנה משום דאין משביעין אותה ולא היה נותן לה כתובה הואיל ואינה נשבעת, הכי נמי לית ליה לאגבויי מזוני. אלא ש"מ למזוני לא בעיא שבועה בין אלמנה בין אשת איש. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, ולי נראה ראיה לדבריהם ממתניתין דחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה. ואוקמה שמואל כששמעו בו שמת. ואע"ג דשמואל הוא דמוקי לה הכי, רב ושמואל בהאי דינא [לא] פליגי. ואי לשמואל אינה נשבעת אף לרב כן. וקיימא לן כחנן. וההיא דאלמנה נזונת דאסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, צריכה שבועה לבסוף קאמר. נמצא כי הראב"ד והרמב"ן ז"ל ורבינו ז"ל סוברין כהני רבוותא דסברי דאינה צריכה שבועה בתחלה.
<h2>דף קי:</h2>
ועולה עמו ואינה יורדת עמו, ולא יוציאנה ממדינה לכפר.
